למרות היותה קטנה באותו זמן, קהילה יהודית משמעותית חיה ועבדה בבלטונפורד.
היהודי הראשון בפורד, כפי שהעיירה נקראה בזמנו, נרשם במרשם המס בשנת 1730. ארבעים שנה מאוחר יותר כבר היו ארבע משפחות, סה"כ תשעה-עשר איש. התיישבותם נתקלה בעובדה שהם קיבלו היתר לקנות או לבנות בית רק בעידן הרפורמי ההונגרי. החוק סיפק את חופש המסחר שלהם, מלאכת היד ובניה רק משנת 1840. בתחילה הם הצליחו להתפרנס בבית המרחץ התרמי, ממכירת מי מעיין חומציים: הם שכרו בית מרזח, אטליז ובית פאלינקה – שירות הרוחצים סיפק את פרנסתם.
יוסף מאנס אוסטרייכר, שקיבל את התואר שלו ברפואה לאחר פרסום צו הסובלנות של הקיסר ג'וזף השני, למרות היותו יהודי, עבד כרופא הראשון בבית החולים עם מי מעיינות חומציים במשך חמש שנים משנת 1786 ואילך. הוא לא רק שאף לפתח את אתר הבריאות, אלא גם הקים בית חולים לעניים בכפר וטיפל בילדיהם ללא תשלום.
היהודים היו הראשונים שהציגו זני ענבים עמידים בפני מזיקים בכרמים שלהם באחוזותיהם לאחר פרוץ מגפת הפילוקסרה, ובכך יישמו טכניקות ייצור מודרניות. הם מילאו תפקיד מוביל בהקמת רשת של סוכני יין, כמו גם בסחר היין. כתוצאה מהעבודה המשותפת של מנהלי יקבים בפורד ומגדלי יין חדשים, הסטנדרטים הגבוהים של גידול הגפנים הופיעו ב- Füred כבר בתחילת המאה ה -20. זה לא היה נדיר עבור יינות מקומיים לזכות במדליות זהב בתחרויות לאומיות, ויינות פורד התפרסמו ברחבי אירופה.
הקהילה היהודית נרשמה כ"קהילה יהודית אוטונומית אורתודוקסית" בשנת 1872 לאחר הפשרה האוסטרו-הונגרית של 1867. עם זאת, תאריך המפתח הראשון בתולדותיה הוא 30 במאי 1855, כאשר הכנסייה הישנה, שנבנתה על יסודות כנסיית סנט מרגרט מימי הביניים, נקנתה מחברי הקהילה הפרוטסטנטית בכפר פורד. מבנה זה שימש כבית כנסת במשך תשעים שנה, עד 1944. בית ספר יסודי יהודי פעל בבלאטונפורד במשך חצי מאה; לאחר סגירתו, המשיך הרב עזרא גולדשטיין ללמד בישיבה בשפה העברית.
במלחמת העולם הראשונה נהרגו חמישה חיילים יהודים מפורד מות גיבורים, ועוד חמישה יהודים זכו לאותות הוקרה שיכלו לפטור אותם מהיקף החוק החדש נגד היהודים. בין שתי מלחמות העולם היו כ -150 יהודים ב-42 משפחות, מתוכם הגברים כללו 12 סוחרים, 10 בעלי מלאכה, 4 חקלאים, 2 עורכי דין ו-3 רופאים במקצועם, שכל אחד מהם היה אזרח מכובד של העיירה.
בעקבות החוק השני נגד היהודים, בעלי קרקעות חדשים השתלטו ב-1942 על הסחורות שיוצרו במשך עשרות שנים של עבודה, גפנים הושמדו על ידי חובבנים, מרתפי היין נהרסו, ועסקים שהיו רווחים פשטו רגל. הטרגדיה הגדולה אירעה ב-1944: 156 חברי הקהילה היהודית המקומית גורשו ונשלחו למחנות ההשמדה. 15 מהם שרדו את השואה, אך אף אחד מהילדים לא ניצל.